פוסט ראשון

אני, כמעט ומתתי ממפולת ספרים. ניצלתי בזכות ה"מחנה הגדול", של הצופים, בכפר החורש.

אבא שלי היה מכור לספרים. הבוידם בביתנו שעמד מעל האמבטיה לא היה מלא במזוודות, בגדים ושאר דברים שאנשים או מתקשים להיפרד מהם או זקוקים להם לעיתים רחוקות. הבוידם שלנו היה עמוס בספרים. אבא שמר לימי הפנסיה. אמא קיטרה ורססה בתרסיסים נגד ג'וקים. "שיישארו שלמים עד לפנסיה", רססה את המילים בין שפתיה.

הבוידם היה הבעיה הקטנה, הוא היה מחסן הזיכרונות הדחויים, "כי מה שרחוק מהעין רחוק מהלב", ככה אמא, ורק לפני פסח עלתה לטונים עצבניים.

הבעיה הגדולה היומיומית והדוחקת היו מדפי הספרים שכיסו קיר שלם וארוך, ארבעה מטרים של ספרים מונחים על מדפים, מעץ מלא יש לומר, מונחים בגבהים משתנים - על פי תכנון מדוקדק של אבא – על ווי מתכת המהודקים לצינורות שחורים, אלו יסודות הספרייה המפוארת שלנו. אבא קנה אותם בחשאי: ספרי הגות, היסטוריה, פוליטיקה, פסיכולוגיה, ומיין אותם על פי נושאים. כותרות הספרים חייכו אלי בידידות כשהכנתי שיעורים ובהיתי אל השמות והצבעים.

אבא תכנן לקרוא אותם בפנסיה ובינתיים קרא "בלשים" ובינתיים ניקה אותם פעם בשבועיים. היה לו טכס הסרת אבק. קבוצת ספרים נלקחה אל אדן החלון שפנה אל הכביש הראשי ועברה טיפול יסודי. הכביש הסואן הכניס הרבה אבק. אבא לא ויתר, ספרים כמו ילדים זקוקים לטיפוח. אמא הלכה לחדר השני נמלטת מקולות החבטה של ספרים נפתחים ונטרקים אלו באלו, נמלטת מגרגירי אבק זעירים שהתרוממו וזהרו בשמש. נמלטת מכעסה על הספרים, על אבא, על סדרי עדיפויות. היא רצתה לסדר אחרת את העדיפויות.

פעם בחודש הזכירה לאבא להדק את אחיזת עמודי הספרים בקיר. "הויבראציות שעולות מן הרחוב מרעידות את קירות הבית, יום אחד תהרוג אותנו עם הספרים שלך". אבא שהיה זהיר וקפדן, לקח את דבריה בשיא הרצינות. אחרי הכול, מול קיר הספרים ישנו שתי בנותיו על גבי ספה שנפתחה מידי ערב. הוא כבר אבד את יקיריו במלחמה. אבא לא לקח סיכונים בכל הקשור לבנות.

אלמלא הקדמה, אולי היה נמנע האסון. אך לאחר שהפכו את הכביש הראשי לעורק תחבורה בינעירוני, הכתובת כבר הייתה על הקיר. זעזועים מצטברים על קירות הבית החלישו, כל יום קצת, את יסודות הספרייה. לפנות בוקר אחד זה קרה. קראק גדול, גניחה מתמשכת ואחר כך רעם ספרים נשפכים.

הספרייה קרסה. "אמרתי לך שזה יקרה", אמא סננה בעוינות אל אבא, אבל הוא כבר היה בעבודה. אחותי כבר הלכה לצבא ואני ב"מחנה הגדול" בונה מתקנים מבוסים ומחזקת אותם שיחזיקו מעמד למשך עשרת ימי המחנה.